יעל

אף פעם לא הייתי שמנה, אבל תמיד נלחמתי בשלושה - ארבעה קילוגרמים ארורים.
לנעמי הגעתי אחרי שהשלושה – ארבעה הפכו לחמישה-שישה, ותחושת הגועל העצמי כבשה כל חלקה טובה..

הכרתי לא מעט אנשים שהלכו לדיאטניות, ותארתי לעצמי שאחרי הפגישה הראשונה, אחזור גם אני עם תפריטים, רשימת "נכון ולא נכון" וציפייה לשקילה השבועית הבאה.
במקום זה קיבלתי אווירה טיפולית, התעלמות מערכים קלוריים, כמעט-התעלמות מנושא המשקל, והנחייה לנהל יומן אכילה שבו אפרט את כל מה שאני אוכלת.
מודה שגם לי בהתחלה לא היה קל "לבלוע" את זה.
מי שמחפש תוצאות מהירות, תפריטים, ו"הוראות הפעלה" – לא הגיע למקום הנכון.

קשה מאד לתאר את השיטה של נעמי כי כל תיאור ישמע קלישאי.
"הרגלי אכילה ולא דיאטה" – שמענו, "חשיבה לטווח ארוך ולא טווח קצר" – יודעים, "תחושת חיוניות ולא משקל" – ניחא, "דרך חיים" – מוכר, "אוכל מזין ובריא ולא הרעבות ואיסורים" – הגיוני..אז איך בכל זאת מרזים? איך זה עובד?

אצל נעמי (המכונה בשיחות עם חברותי "דיאטנית ה new age שלי") עובדים כל הזמן בשני רבדים: מצד אחד מנסים להבין לעומק מהם הרגלי האכילה הפחות-חיוביים שלנו (נעמי לא אומרת "איומים ונוראיים"): ממה הם נובעים, ולאילו רגשות מתחברים, וברובד השני מנסים באנליזה דקדקנית ומפורטת למצוא דרכים יצירתיות שיאפשרו להמיר כל הרגל שכזה בהרגל מוצלח ממנו. ואחר כך ישנה עבודה אישית, יומיומית, לא קלה אבל משתלמת.

עובדה. שעות אחר הצהריים שלי שאופינו בזלילה די מטורפת של ממתקים - הפכו להפסקה מתוקה (ומתוכננת!) של חטיף בודד ואהוב , הצלחתי לשלב בתפריט מזונות בריאים יותר (אפילו אורז מלא), והקנייה השבועית אצל הירקן הפכה לחגיגה.

הסוד טמון בהגיון הפשוט. אצל נעמי אין שחור ולבן, שום דבר לא קיצוני ודרמטי, ונותנים כבוד לא רק לערכים התזונתיים של האוכל אלא גם לטעם שלו ולהנאה ממנו.
ויש דגש על נושא הבחירה והאכילה האינטואיטיבית שהיא בקצרה התחברות לגוף ולצרכיו.
אין ניסים ונפלאות, אלא עבודה איטית ועיקשת, הרבה מאד טיפים (גם מתכונים) והבנה ברורה שהשינוי צריך להיות חלק מהחיים, אבל לא להשתלט עליהם.

אני לא מבשלת לעצמי תפריט שונה מלמשפחה, אני שמחה שאני עושה טוב לעצמי, טעים לי, אני אוכלת פחות, ולא מרגישה מסכנה לרגע...
שמתי לב שבמהלך הפגישות הסתפרתי, קניתי בגדים, והגברתי את הפעילות הספורטיבית. מקרי? לא בטוח.

באחד הימים פגשה אותי מוכרת באחת החנויות בסביבה ושאלה: "נו, ספרי מה את עושה ואיך רזית. מה בדיוק את אוכלת כל יום?".
כשניסיתי להסביר שאין תפריט ואין "סוד", אלא תהליך הדרגתי ארוך, היא פלפלה בעיניה וסיננה: "טוב, הבנתי, את רוצה לשמור את זה לעצמך.." והסתכלה עלי כמו שמסתכלים על פולנייה טובה שמתחמקת מלתת מתכון של עוגה מנצחת.
לכי תסבירי..